ערכי הציונות אינם מתיישבים עם מוות המוני של ילדים מרעב
טלי גל | 30 באוג', 2025 | פורסם במקור בעיתון "הארץ" | קישור
מה שעד לא מכבר נחשב לסכנה עתידית כבר היה לעובדה קיימת: בעזה יש רעב כבד. תינוקות אינם עולים במשקל, מתבגרים מראים סימנים של נסיגה ועיכובים בהתפתחות, שערם ופניהם של ילדים נושאים את הסימנים הברורים של תת־תזונה קשה.
גופם ומוחם של בני דור שלם ניזוקים בדרכים שישאירו צלקות גופניות, נפשיות ורגשיות לצמיתות. ילדים אינם "מבוגרים קטנים." גופם ומוחם עדיין בתהליכי התפתחות, ותת־תזונה בשלבים קריטיים אלו של חייהם גורמת לפגיעות בלתי הפיכות.
הרעבה המונית של ילדים היא כשל מוסרי עמוק, והוא ירבץ על מצפונם של אזרחי ישראל למשך עשרות שנים. שלא כמבוגרים, ילדים אינם משתתפים בדיון הפוליטי, אינם מצביעים ואינם מחליטים היכן יגורו. כאשר מטילים עליהם את תשלום המחיר על מלחמות שלא הם התחילו בהן — אי־הצדק צורם במיוחד.
אסונם של ילדי עזה מתואר בתקשורת כבעיה המעסיקה את השמאל בלבד. ואולם הוא צריך להעסיק כל יהודי ויהודייה, ולא רק את מי שרואים חשיבות בנורמות המשפט הבינלאומי — גם את מי שהציונות והדת היהודית הן מקור הערכים המרכזי שלהם.
מי שרואים בתורה ובמסורת מורי דרך צריכים לזכור שהציווי לנהוג כעם סגולה לא אינו זכות יתר אלא אחריות — "גרים הייתם בארץ מצרים." לילדים יש במסורת היהודית מקום מרכזי. על המבוגרים מוטלת החובה להעביר אליהם את מורשת הברית שנכרתה עם אלוהים. ובברית הזאת, כמו ברוח השורה על המסורת היהודית, חמלה, דאגה לחלש וכבוד לחיים תופסים מקום ראשון במעלה. מצוות פיקוח נפש מציבה את ערך החיים כמעט מעל לכל מצווה אחרת. ערכים אלו מנוגדים לחלוטין למצב שבו ילדים מתים מרעב בשליטת ישראל.
הטלת תשלום המחיר של מלחמות על ילדים שלא אחראים להן מנוגדת לערכי המוסר של היהדות והציונות.
גם ערכי הציונות אינם מתיישבים עם מוות המוני של ילדים מרעב על אדמה שבאחריות המדינה היהודית. התנועה הציונית לא שאפה רק לריבונות יהודית, היא שאפה גם ליצירת חברה המבוססת על ערכי מוסר, צדק ואחריות. לשאיפה זו היו שותפים הוגי הציונות מכל קצווי הקשת הפוליטית. בעיני זאב ז'בוטינסקי כוח לאומי אמיתי נמדד ביכולת לדאוג לחלשים. מנחם בגין הזהיר מפני אכזריות וניצול של כוח, וטען כי העם היהודי, שידע דיכוי, אינו רשאי לשעתקו. מן הצד השני אמר דוד בן־גוריון כבר ב:1948– "גורל הילדים הוא גורל העם." מדינת ישראל עצמה חוקקה חוקים רבים שנועדו להגן על ילדים.
הערכים המוסריים האלה מעוגנים לעומק במשפט הבינלאומי, כמובן. מאז ראשית המאה ה20– הילדים נחשבים לבעלי זכות להגנה מיוחדת בזמן מלחמה, ובהכרזות רבות נקבע שעל האנושות למנוע רעב, פגיעה וחולי בקרב ילדים. אמנת האו"ם בעניין זכויות הילד מ-1989, שממשלת שמיר אשררה ב-1991, הפכה מחויבות זו לנורמה משפטית מחייבת. שלושה מסעיפי האמנה רלוונטים במיוחד למצב בעזה: סעיף 6 מכיר בזכותם של ילדים לחיים, להישרדות ולהתפתחות; סעיף 24 קובע את זכותם לבריאות, לתזונה נאותה ולמים נקיים; וסעיף 38 מציין את זכותם להגנה מפני פגיעה בעימות מזוין. ולצד זאת המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני המלחמה אוסרים במפורש הרעבה של אזרחים בתור שיטת לוחמה.
הטענות שמנגד – שלפיהן ישראל הזכות והחובה להגן על אזרחיה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר; שהאחריות הראשונית למצב האוכלוסייה מוטלת על חמאס, ושהוא מחרים סיוע הומניטרי ומנהל "קמפיין הרעבה" – נכונות. ואולם אין הן משנות את העובדה המרכזית: ילדים בעזה מתים מרעב, ועל ישראל מוטלת אחריות ישירה למנוע זאת.
בעיקר צריכים להשמיע את קולם אנשי המקצוע במגזר הציבורי; אבל גם רבנים ומורים, מנהיגי קהילות, ראשי האקדמיה, בכירים בתחום ההיי-טק, ארכוני עובדים ואנשי עסקים צריכים לדרוש כי תופסק המלחמה, יוכנסו מזון ותרופות ויימנע עוד מוות של ילדים. שתיקה כמוה כהסכמה.
בין שמקור הסמכות הוא במסורת היהודית ובמחויבות הציונית ובין שהוא בנורמות בינלאומיות של זכויות האדם, המסקנה אחת: אי אפשר להצדיק רעב של ילדים. עצירתו אינה עניין פוליטי, אלא מצפוני – והיא נדרשת עכשיו. צריך להכריז על הפסקת אש ולשחרר מייד את כל החטופים. לצד זאת, ובלי שום תנאי, צריך לאפשר הכנסת מזון, תרופות וצוותי רפואה לעזה בלי הגבלות, ולהקצות משאבים לשיקום ילדי עזה.
טלי גל היא פרופ' למשפטים ומחזיקת הקתדרה לזכויות ילדים ונוער באוניברסיטה העברית.
